החלטה בתיק ת"א 8442-08-08

בפניי בקשת הנתבע לחייב את התובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע בתום ההליך, בהתאם לתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, זאת למקרה שבו תידחה התובענה.

לטענת הנתבע, התובע הינו חייב מוגבל באמצעים, המנהל נגד הנתבע הליכים רבים מתוך ידיעה כי גם אם יידחו תביעותיו לא יהיה לו לנתבע כיצד להיפרע בגין הוצאות ההליכים. התובע חוייב עד היום בתשלום הוצאות לנתבע, בסכום כולל של כ- 40,000 ש"ח בגין הליכים שונים, אולם למעט תשלום מזערי במסגרת הליכי הוצאה לפועל, לא פרע את חובותיו. הנתבע טוען כי בא כוחו של התובע משתמש בתובע לצורך תקיפת הנתבע. את הגשת הבקשה בעיתוי מאוחר שכזה, מסביר הנתבע בכך שרק לאחרונה, זוכה בהליך הפלילי אשר התנהל כנגדו בשל תלונת התובע. הנתבע הדגיש את סיכויי הגנתו הגבוהים בתיק זה והפנה לפסק הדין אשר ניתן במסגרת ערעורו בהליך הפלילי, אשר בו זוכה מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

התובע טוען מנגד, כי סיכויי תביעתו מצויינים ומפנה לפסק הדין אשר ניתן בבית משפט השלום - פסק דין אשר כאמור, נהפך על פיו בערעור. לטענת התובע, לא ניתן להקל ראש בקביעות בית משפט השלום, הגם שנהפכו, שכן אותו מותב התרשם כי יש ממש באישום ואף הרשיע את הנתבע. התובע טען כי מאחר שהמדובר באדם פרטי, יש להימנע מחסימתו מפני פנייה לערכאות ואין לחסום את דרכו למצות זכויותיו אך בשל הסתבכותו הכלכלית.

בחנתי את טענות הצדדים והגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד, אך היא אינה זכות מוחלטת ויש להביא בחשבון גם את זכויותיו של בעל הדין שכנגד.

[רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד(1), 647; רעא 7543/04 שמואל ליסטר נ' אשר ליסטר (3.10.04)].

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת את האפשרות לחייב את התובע בהפקדת ערובה:

"(א)     בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב)        לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות."

הערובה, מכוחה של תקנה 519, תוטל במקרים חריגים, שכן הכלל הוא כי אין להפקיד עירבון להוצאות הנתבע בערכאה ראשונה, אלא במקרים חריגים בלבד. אחת המטרות העיקריות של התקנה היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום ההוצאות לנתבע, במיוחד כאשר נראה כי סיכויי הצלחת התביעה קלושים. האיזון שיש לערוך הוא בין זכות הגישה לערכאות של התובע, לבין זכותו של הנתבע להיפרע מן התובע בגין הוצאותיו במקרה של דחיית התביעה.  

[גורן, סדר הדין האזרחי(מהדורה עשירית) בעמ' 750-751)].

מהם סיכויי התביעה?

אקדים ואומר, טענות הצדדים ביחס לפסקי הדין אשר ניתנו בהליך הפלילי נגד הנתבע אינן יכולות לעמוד בתובענה זו שבפניי. אמנם, הסתמכות הנתבע על פסק דין אשר נהפך על פיו בערעור, אינה במקומה, שהרי משניתן פסק הדין שבערעור, אזי אין להסתמך עוד על הערכאה הראשונה, ואולם, עסקינן בפסק דין מזכה ופסק דין שכזה אינו יכול להוות ראיה בהליך שבפניי. סעיף 42א לפקודת הראיות, אינו מאפשר הגשת פסק הדין המזכה של בית המשפט המחוזי כראיה בתיק זה וממצאי פסק הדין הינם בבחינת עדות שמיעה עבור מותב זה. חרף הזיכוי, יכול התובע לנסות ולהוכיח, במסגרת ההליך האזרחי, כי המעשה נשוא הזיכוי אכן בוצע (ראה לעניין זה בספרו של יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, בעמ' 1555).

לפיכך, לא ניתן להסתמך על פסק הדין המזכה של בית המשפט המחוזי כדי להשליך על סיכויי התביעה כאן בפניי, וודאי שלא ניתן להסתמך, מנגד, על פסק דינה של הערכאה הראשונה.

עיון במסמכים שהוגשו עד כה בתיק מלמד כי לא ניתן, בשלב זה ועל יסוד החומר המצוי בתיק, לומר כי סיכויי התביעה קלושים או כי התביעה, על פניו, מופרכת. בתיק טרם הוגשו תצהירים על ידי הצדדים ולא התקיים דיון מהותי כלשהו. ניהול התיק התעכב לצורך קבלת הכרעה בתיק הפלילי, הכרעה אשר כאמור, לא תוכל לשמש ראיה בתיק זה. טענות הנתבע הנסמכות על ראיות שונות, אינן יכולת להידון בשלב מוקדם זה ולא ניתן לומר כאמור, בשלב מוקדם זה, על יסוד טענות הנתבע, כי התביעה מופרכת.

אין חולק בדבר מצבו הכלכלי הרעוע של התובע, אולם כידוע, בית המשפט לא יחייב תובע בעירבון, אך בשל עוניו.

יוצא כי לא מתקיימים התנאים לחיוב בערובה והבקשה להפקדת ערובה נדחית.

הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון בתום ההליך.

בשולי ההחלטה, מורה על הוצאתם מן התיק של פסקי הדין אשר ניתנו בעניינו של הנתבע, הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי.